אם אתם אוהבים אוכל חריף ובלי זה האוכל לא טעים לכם אתם שייכים למכורים לחריף.
מתוק, מלוח, חמוץ, מר, הם ארבעת הטעמים היסודיים וכל מה שאנחנו אוכלים נמצא איפה שהוא ביניהם. חריף הוא בכלל לא טעם אלא כאב! ולמרות זאת אנחנו אוהבים לאכול חריף.
מסתבר שהתגובה הטבעית של המוח שלנו לכאב היא שחרור של אנדורפינים, שהם סוג של משככי כאב טבעיים שיוצרים אצלינו תחושה נעימה – אפילו מענגת. מין סוג של אופוריה שמשתלטת עלינו אחרי ההתאוששות מהחריף. אז לא פלא שמתמכרים לתחושה הזו. וכמו כל התמכרות המינון עולה עם הזמן. הגוף לומד לקבל כאב כל פעם בדרגה גבוהה יותר וכך מה שפעם היה חריף בעינינו כבר לא כל כך חריף וכדי להגיע לתחושה הנעימה הזו אנחנו עוברים לחריף יותר…
לחומר החריף קוראים קפסאיצין והוא נמצא בדרגות שונות בסוגים שונים של פלפלים.
כימאי אמריקני בשם וילבור סקוביל שם לב שיש פלפלים חריפים יותר ויש חריפים פחות והוא החליט לפתח מדד כדי למדוד את רמת החריפות. וילבור לקח תמיסה של מים וסוכר ביחס של 1:1 ובדק בכמה טיפות של תמיסת הסוכר אפשר לנטרל טיפה אחת של החומר החריף בכל סוג של פלפל. אחרי שבדק את כל סוגי הפלפלים, בנה סקוביל סולם חריפות לפלפלים חריפים. הסולם נקרא (איך לא) סולם סקוביל.
אז רק בשביל ההדגמה:
לרוטב טבסקו ירוק צריך בין 600 ל-800 טיפות מי סוכר,
פלפל סודני: 1500-2500
רוטב טבסקו אדום: 2500-5000
פלפל קאיין: 30,000-50,000
פלפל חריף מג'מייקה: 100,000-200,000
הבנרו צ'ילי שנחשב לממש חריף: 100,000-350,000
ורק בשביל האינפורמציה: כדי לנטרל טיפה אחת של שמן קפסאיצין טהור צריך 16 מיליון טיפות מי סוכר.
בכל העולם יש כל מיני משוגעים לחריפים שממציאים רטבים כמה שיותר חריפים.
