תפוחים

אצלינו בבית תפוחים היו סימן מיוחד.

היום כשאנחנו קונים אבטיח או תפוז אנחנו שוכחים באיזה עונה הם באמת גדלים והמחיר גם הוא לא משהו שמרתיע אותנו מלקנות ובשפע.
אבל לא תמיד זה היה כך.

פירות וירקות לא תמיד היו מצויים בכזה שפע בישראל.
וכשכבר היו, הם נמכרו במחיר יקר מאד.
אצלינו בחצר, בביתנו בנתניה של פעם, גדל עץ גויאבות ענק וגם עץ תפוזי ולנסיה.
אצל בר-אבא השכנים שלנו גדל עץ שזיפים ענק.
אצלנו בבית לא היינו אוכלים פרי אלא אם הפרי גדל בחצר שלנו או של השכנים וכך לאורך ילדותי אני זוכרת שאכלנו רק גויאבות, ולנסיה או שזיפים.
רק במקרים מיוחדים היו פירות אחרים…
ואני זוכרת מקרה אחד כזה עם תפוחים שלא גדלו אצלינו או אצל השכנים בחצר.

לילה אחד התעוררתי עם כאבי בטן חזקים.
הבכי שלי הביא מהר מאד את אבא ואמא לחדר השינה שלי ושל אחי.
הייתי בת  12, כבר לא ילדה קטנה ולכן היה ברור שמשהו אמיתי קורה לי ואני לא סתם בוכה.
כל האורות בבית הודלקו, אבא התלבש במהירות, עלה על אופניו ורכב כעשרים דקות לקצה השני של נתניה כדי להזעיק את ד"ר לודביש פוזנר שהיה רופא המשפחה שלנו אבל גם בן דוד של אבא. 

ואז שמענו מרחוק את הרעש שחיכינו לו: טרטור האופנוע הענק של ד"ר פוזנר קורע את השקט ברחוב.
הוא נכנס לחדר שבו שכבתי ובידו תיק העור המוכר של הרופאים.
בעיני עקבתי אחריו כשפתח את התיק הרחב והוציא סטטוסקופ.
ד"ר פוזנר התיישב על קצה מיטתי והצמיד את הסטטוסקופ לגופי מקשיב רוב קשב בפנים רציניות.
אבא ואמא עמדו מאחוריו שקטים, מודאגים, כמעט לא נושמים.
אחר כך הרופא לחץ לחיצות רבות במקומות שונים על בטני כשכל פעם שאל מה כואב יותר ואיזה לחיצה כאבה פחות.
השתדלתי להיות מאד מדויקת אבל מההתרגשות לא הייתי בטוחה.
כשסיים את הבדיקה התרומם נעמד ובארשת פנים רצינית פסק: "צריך לקחת את הילדה לבית חולים, כל הסיכויים שיש לה אפנדיציטיס" (דלקת התוספתן). 

שוב עלה אבא על אופניו ונעלם אל תוך החשיכה כדי להזעיק אמבולנס. 

שוב, לאחר זמן שנראה לי כמו נצח, פילח רעש את הרחוב השקט שלנו, הפעם הייתה זו סירנת האמבולנס שהתקרב אל הבית.

כשנישאתי על ידיו של אבא לאמבולנס היה נדמה לי שאולי הכאב קצת פחת אבל אחרי כל המהומה שגרמתי לכולם לא העזתי לומר כלום.
"וחוץ מזה"- חשבתי "אולי אני טועה והכאב יחזור.."

האמבולנס דהר לעבר בית החולים תל השומר.
כל הדרך חשבתי האם באמת כואב לי או שרק נדמה לי.
אבל באמת כאב לי מאוד.
בבית החולים, לאחר המעבר במיון, אשפזו אותי במחלקת ילדים.
לידי בחדר שכבה ילדה, בערך בגילי, אם אני זוכרת טוב שמה היה תמי.
שמחתי שיש לי עם מי לדבר ולחלק חוויות. 

כשסיפרה לי מדוע היא מאושפזת חשבתי שלה באמת יש סיפור מרתק לעומת כאב הבטן שלי.
הייתי מוקסמת ולא הפסקתי להמטיר עליה שאלות והיא ענתה ברצון על כל השאלות.
תמי הלכה לפעולה בצופים יחד עם חברות, מעדה, נפלה, קיבלה מכה חזקה בראש וכל היום הזה נעלם מזיכרונה ולמרות שכולם סיפרו שישבה ואפילו השתתפה בפעילות היא לא זוכרת כלום מאותה נפילה.
תוך זמן קצר מאוד הפכנו לחברות.
התפתח שיח של ילדות ביני ובין תמי כשאנחנו מנסות להכיר אחת את השנייה כמה שיותר בזמן הקצר שלנו ביחד.

לקראת שעות אחר הצהריים כשהגיע שעת הביקור התחיל החדר להתמלא בבני משפחה ואורחים.
באותם ימים שעות הביקור היו קצרות וקפדניות.
אפשר היה לבקר רק בשעת הביקור שצומצמה לחצי שעה בלבד ולאחריה נאלצו המבקרים לצאת.
בשביל ההורים שלי המרחק מרמת אפרים בנתניה לבית חולים תל השומר היה שלושה אוטובוסים ו-3 שעות. 

ההורים של תמי הגיעו נעמדו ליד מיטתה דיברו וצחקו.

הייתי בטוחה שכל רגע גם ההורים שלי יגיעו.
הייתי כולי דרוכה ומלאת ציפייה לביקור של ההורים שלי, לפחות אחד מהם…

במשך זמן רב נעצתי את עיני בפתח החדר.
לא שמעתי כלום מהסובב אותי ולא ראיתי שום דבר מלבד את דלת הכניסה הפתוחה.
כל אותו זמן ציפיתי שאבא או אמא יכנסו בדלת אבל אף אחד לא הגיע.
עצרתי את הבכי שחנק את גרוני וחשבתי שאימא בטח הייתה אומרת ש"זו לא סיבה לבכי…".

כחצי שעה אחרי שהסתיימה שעת הביקור ניגשה אלי אחות והגישה לי שקית חומה ועליה היה כתוב בכתב ידו של אבא "אסנת ראונר".
בתוך השקית היו 2 תפוחים גדולים ומבריקים כאלה שאימא הייתה קונה רק לאירוע מיוחד או מחלה.

"זה בשבילך" אמרה האחות ולא יספה.
"מימי זה?" שאלתי, אבל האחות הסתובבה והתחילה יוצאת מהחדר בלי לומר מילה.
"זה מאבא שלי" צעקתי אחריה "אני מכירה את הכתב שלו, תני לו להיכנס. בבקשה! רק לדקה!" אבל היא לא הסתובבה ונעלמה במסדרון. 

הוצאתי את התפוחים מהשקית, נתתי תפוח אחד לתמי שהביטה בי במבט מבין ושתינו אכלנו בשקט את התפוחים.

אחרי יומיים שחררו את תמי ואותי הביתה.
תמי החלימה מזעזוע המוח שלקתה בו עקב הנפילה ואצלי נעלמו הכאבים והוכרזתי בריאה.