אצלנו בחצר גדל עץ גויאבות ענק ובקיץ היה מתמלא בגויאבות בשלות.
אצל משפחת בר אבא בחצר 3 מטרים מעץ הגויאבות שלנו גדל עץ שזיפים ענק ומלא שזיפים בשלים.
רות ראונר, אמא שלי, הייתה קוטפת שזיפים מהעץ של משפחת בר אבא ואמא של שלמה בר אבא, הדה, אספה מהגויאבות שלנו.
לא היה צריך ללכת רחוק לשם כך.
שני הבתים היו במרחק מטרים ספורים זה מזה.
למעשה כל כך קרובים שאפשר היה לצותת לשיחות שמתנהלות בבית השכן.
האימהות שלנו הכינו מהפירות קומפוט, ריבות, עוגות.
בעצם כל מה שאפשר להכין מכמות כל כך גדולה של פירות.
אבל כמות הפרי כאילו לא פחתה והעצים קרסו מכובד הפירות שעליהם.
למשפחת בר אבא היה פתרון מעשי לעניין.
כל שנה בעונת השזיפים הבית כולו היה מתגייס למשימת שימורי השזיפים.
אמא הדה בר אבא השיגה מכשיר שסוגר קופסאות שימורים.
זה נחשב באמת למשהו חכם ומתקדם.
לא מכשיר חשמלי אבל מין פלא כזה ששמים בחלק אחד שלו קופסא מלאה בשזיפים ובחלק אחר מכסה, מסובבים ידית והפלא ופלא הקופסא סגורה כאילו יצאה עכשיו מבית החרושת.
התכונה הייתה רבה.
כל משפחת בר אבא הייתה נרתמת למשימה.
הילדים לא הבינו לשם מה בדיוק עושים את זה אבל שיתפו פעולה ועזרו.
איך שהוא נעלמו כל הרהיטים משני החדרים העיקריים של הבית שהפכו למשך כל הקיץ למפעל שימורי שזיפים של ממש.
אני זוכרת שעל הרצפה היו מסודרים מספר רב של קופסאות שימורים ריקות ומבריקות ומכסים נוצצים וכן הרבה גיגיות עם מים חמים לתוכן נכנסו קופסאות השימורים המלאות.
עיקר תפקידם של הילדים היה להדביק מדבקות עם תאריך על הקופסאות המוכנות.
אני לא יודעת מה היה גורלן של קופסאות השימורים המלאות.
חלק בטח שימש את המשפחה בכל שאר חודשי השנה וחלק ניתן לשאר חלקי המשפחה ברחבי נתניה.
מה שמצער אותי היום זה שלא הסתכלתי טוב כדי ללמוד את תהליך השימור בו השתמשה הדה.
אני הייתי עסוקה בלהתבונן בפלא הזה שמהדק את המכסים לקופסאות חוץ מזה שום דבר לא עניין אותי כילדה.
עץ השזיפים עדיין עומד שם בחצר הבית ברמת אפרים בנתניה.
גם עץ הגויאבות שלימים נכרת גידל מחדש ענפים.
בחצרות של שתי המשפחות היו גם חתולים, תרנגולות, תרנגולי הודו, ברווזה אחת, צב אחד והמון חוויות ילדות.
