יום הכיפורים

ההורים שלי לא היו מעולם בבית הכנסת, לא היה בבית כל ספר תפילה ואפילו לא זוג פמוטים.
לא שמרנו שבת ומלבד ליל הסדר עם הדודים לא הרגשנו את החגים.
שניהם היו ילידי גרמניה ולפי אימא שלי היא אפילו לא ידעה שהיא יהודייה עד שהילדים בבית הספר התחילו לקרוא לה "יהודייה מלוכלכת".
רק יום אחד בשנה היה יום יחיד ומיוחד מנקודת ראותי כילדה – יום הכיפורים.
לא היו בבית שום טקסים מיוחדים וגם לא ארוחה מפסקת אבל כל השנים נהגו ההורים לצום ביום כיפור ובאותו זמן לסדר באלבומים את כל התמונות שהצטברו במשך השנה.
הרי פעם כשהיינו ילדים התמונות היו מודפסות על ניר מיוחד וצריך היה לסדר אותן באלבומים ולזה צריך זמן שבמשך השנה לא התפנה אבל יום הכיפורים היה היום הכי מתאים לעניין.

בשבילי יום כיפור בגיל 8 היה חוויה חברתית.
אימא נתנה לי ללבוש את הבגדים החגיגיים היחידים שהיו לי וכל כך אהבתי: חולצת משי לבנה וחצאית פליסה ורודה שהתופרת במורד הרחוב תפרה לי משאריות בדים שאימא קנתה.
גרבתי גרבים לבנות שהגיעו עד לברכיים ונעלי לק שחורות. הרגשתי כמו נסיכה.
יחד עם עוד שתי חברות בנות גילי – שגם למדו איתי בכיתה עלינו במעלה רחוב אפרים הריק והשקט שהוביל ישר אל הרחבה הענקית שהייתה צמודה ל"בית הכנסת הגדול".
נכנסנו יחד שלושתנו , באיזושהי חרדה מפני מראה המתפללים וצעדנו הישר לעזרת הגברים כי שם היה יותר מלא מעזרת הנשים ושם גם היו המון ילדים, כולם משכונת אפרים בנתניה ואת כולם הכרנו.
באותם ימים גם בנים וגם בנות הורשו להיכנס כרצונם לעזרת נשים ולעזרת גברים כאילו עדיין לא חלים עליהם כל האיסורים.
נעמדתי ליד אבא של רחלי מהכיתה שלי.
רחלי הייתה גרה במורד הרחוב אבל תמיד אחרי הלימודים היינו נפגשות עם כל שאר ילדי השכונה ומשחקים עד החשכה "עמודו" או "דג מלוח".
"שבי" אמר לי אבא של רחלי בקול אבהי ואוהב אך גם מאד סמכותי ומחייב, והראה באצבעו היכן קוראים כדי שאוכל לעקוב אחר המילים. "
ראיתי את כל האותיות סביב אצבעו ולא הצלחתי לקרוא אפילו מילה אבל העמדתי פנים שאני עוקבת ומגלה התעניינות.
קצת חששתי שיבקש ממני לקרוא בקול רם מספר התפילה ויתגלה שאני לא באמת מבינה את כל המילים האלו שהוא כל כך שקוע בהן.
"אתה מתפלל לאלוהים?" שאלתי מנסה לקשר בין מה שלימדו אותנו בבית הספר לבין מה שקורה פה בבית הכנסת.
"כן" ענה ולא הרים עיניו מספר התפילה.
הוא המשיך לנעוץ עיניו בספר שלפניו כאילו ראה דרכו את אלוהים.
הוא לא הביט בי אבל נורא שמחתי שהוא ענה לי.
"והוא שומע?" המשכתי לשאול, הוא לא הגיב ולרגע היה נדמה לי שלא שמע את שאלתי.
הסתכלתי מסביבי, כולם נראו כל כך רציניים, כל כך שקועים בספרים שלפניהם ומרוחקים.
"אם תהיי בשקט תרגישי בתוך הבטן שהוא שומע" אמר פתאום בכעס מבלי להסתכל עליי.
לא ידעתי מה אני אמורה להרגיש אבל הבנתי שלא כדאי שאשאל יותר שאלות.
הסתכלתי על כל האנשים מסביב והם התנדנדו לכאן ולכאן, חלק מהם קרא בקול רם, חלק רק מילמלו בשפתיהם, אבל הבנתי שכולם מתפללים לאלוהים והוא גם שומע אותם והם מרגישים את זה בבטן – כי ככה אמר לי אבא של רחלי, והוא הרי מבין ויודע.

הרבה פעמים במשך השנים נזכרתי במשפט הזה שלו וחשבתי שזה שטויות של אנשים דתיים.
עד שיום אחד כשישבתי בבית חולים ליד בני והתפללתי לשלומו הבנתי כמה חכמה הייתה במשפט הזה שנשאר בזיכרוני.
אלוהים באמת נמצא בתוך כל אחד מאתנו, לא חשוב אם הוא דתי או חילוני, אם הוא הולך לבית הכנסת או יושב בבית ומסדר את אלבומי התמונות.