- אין יותר מעצבן מעגלה שלא משתחררת משאר העגלות.
- מרגיז שאין עגלות נקיות. בכל העגלות אנחנו מוצאים את רשימת הקניות של כל מי שהשתמש בעגלה לפנינו וגם את כל האריזות הריקות של ה"במבה" וה"פסק זמן" שהם אכלו בזמן הקנית. בכלל, אצלנו עד לקופה יש כאלה שאוכלים ארוחה שלמה.
- צריך מזל שתצא עגלה חדשה, כי אחרת חסר לעגלה את החלק שעליו מושיבים ילדים. נכון לא כולם באים עם ילדים לסופר אבל זה המקום לשים בו את "הרגישים": הביצים, הבננות, העגבניות והתותים. אחרת הם מתכווצ'צ'ים משאר המצרכים שמצטרפים לעגלה. לא שזה סידור אידיאלי, אבל איך לא חשבו על העניין הזה?
- לעגלות יש אופי ורצון משלהן. יש כאלה ממושמעות שהולכות לאן שמובילים אותן אבל יש כאלה שיש להן נטייה ימינה או שמאלה וכל זמן הקניות זה מאבק מי מושך חזק יותר. אין צורך לשלם למכון כושר. טיול בסופר עם עגלה בעלת רצון משלה מחזקת מאד את השרירים.
- צריך קורס הכשרה בנהיגת עגלות סופרמרקט כדי לנהוג בין המעברים הצרים בסופר. שתי עגלות עוברות בקושי רב אחת ליד השנייה, מה שמסביר את ההתנגשויות הרבות עם עגלות של נהגים לא מיומנים אחרים.
- במעדנייה, שם בעצם קונים את הפסטראמות או הגבינות השונות, יש תמיד! אבל תמיד! תור. זה לא שכולם קונים במעדנייה אלא ששם שמים את כל העובדות האיטיות ביותר. בזמן שהן שמות כפפות, פותחות את אריזת הפסטראמה, חותכות, שוקלות, ואורזות, פג התוקף של הפסטראמה!
- לפי החוק צריך שיהיה מחיר על כל מוצר ומוצר, אבל זו לא המציאות. ואז צריך לקחת את המוצר לקופאית כדי שתקיש אותו ותספר לנו מה המחיר.
או ששמים את המחירים במדבקה על גבי המדף ועכשיו צריך מזל שמתחת למדבקת המחיר יהיה מוצר אחד שזה המחיר שלו או שעכשיו אנחנו בסוג של פזל שבו אנחנו נבחנים בהתאמת המוצר למחיר.
- אם רוצים לדעת לגבי מוצר מסוים אם הוא חלבי, בשרי או פרווה אנחנו בבעיה. את חותמת הכשרות עוד אפשר למצוא ואפילו את כל שמות הרבנים שחתומים על הכשרות. אבל בשביל לדעת אם המוצר פרווה או לא צריך זכוכית מגדלת כי זה מופיע באותיות טל ומטר כלומר יותר קטן אי אפשר. וצריך גם מדריך מפורט כדי למצוא היכן זה כתוב כי אין לעניין מקום קבוע לפעמים זה בחזית לפעמים מאחור ולפעמים בין כל האיורים. כל פעם נדמה לי שאני מחפשת את חותמת הפרווה בציור השבועי לילד בעיתון ושמגיע לי פרס אם אני מוצאת.
- מוצרים חיוניים כמו חלב, ביצים, לחם וכדומה ממוקמים בקצה המרוחק של הסופר, מה שמאלץ את הלקוחות לעבור דרך כל הסופר ולעבור ליד מוצרים מפתים נוספים.
- זה שמסדר את קרטוני החלב במדף מקפיד לשים אותם עם התאריך אחורה ככה שלא נראה שכל החלב הטרי נמצא רחוק מאחור וכל החלב שתכף פג תוקף עומד זקוף מול הפרצוף שלנו.
- לפעמים עובדים שמסדרים סחורה על המדפים חוסמים את המעברים או מוציאים מוצרים מהמדפים בדיוק כשאתה רוצה לבחור אותם. זה יכול להקשות על הקנייה ולהיות מטרד.
- ישנם מוצרים שנמצאים על מדף עליון שאנשים בעלי גובה שהוא לא של שחקן כדורסל, חייבים סולם כדי להגיע אליהם ואז אין ברירה אלא ממש לעמוד על המדף תחתון כדי להוריד את המוצר מהמדף העליון. כשמניחים חטיפים, ממתקים או מוצרים יקרים באזורים כמו בקופה, הדבר עלול לגרום לרכישות בלתי מתוכננות, וזה מאוד מתסכל, במיוחד אם אתה מנסה להימנע מרכישות כאלו.
- לפעמים מוצרים יקרים כמו ממתקים, צעצועים או חטיפים ממוקמים בדיוק בגובה העיניים של ילדים, מה שגורם להם לבקש כל הזמן, להקשות על הורים ולעורר ויכוחים לא נעימים.
- המסוע – זה הפס הזה שעליו נוסעים המצרכים אל הקופאית תמיד קצר מידי ככה שעד שהקונה שלפניך לא סיים להעביר את כל המצרכים שלו אין מקום למצרכים שלך. וגם אין מקום על הפס הזה לתכולת עגלה שלמה אז צריך לרוץ ולהתחיל לארוז בקצה השני ולחזור כדי להעמיס את שאר המצרכים שנשארו בעגלה.
- אלה שלפנינו סיימו. הנה הם הולכים לשלם ואז התור שלנו. אז לא! עכשיו הקופאית שואלת אותם אם הם מעוניינים במבצעים. איזה מבצעים? סבונים? אה באיזה ריחות? מתלבטים מה יותר טוב.. עכשיו יש דיון בעניין.. רגע: למה לא לשים את המבצעים האלה כמו כל המבצעים על גבי המדפים? למה בקופה??
- שילמתי. רק שיהיה לה עודף זמין לתת לי כי אם עכשיו אני צריכה לחכות עד שה"אחראית" תביא לה כסף קטן (שזה בערך כמו ללכת לבנק להוציא כסף ולחזור) אני צורחת…או רוצחת… (נשמע אותו הדבר ולא בכדי).
אז מי אמר שקנייה בסופר זה לא סוג של חוויה? השאלה רק איזה.
