תפוז במתנה

נתניה הייתה פעם ירוקה עם נקודות כתומות, כלומר זרועה פרדסים ואפשר היה להרגיש את ריח הפרדסים בכל מקום ובמיוחד בימי החורף.
כל רחוב בעיר היה בעצם רק שורה של בתים ומאחוריהם פרדסים.
כך היה גם ברחוב אפרים שברמת אפרים, הרחוב שבו גרנו.
החצר האחורית של הבית גבלה ממש בפרדס.
במרחק 20 מטר מהחלון האחורי של הבית צמוד לחדר בו ישנתי היו הפרדסים הירוקים והכל כך ציוריים וריחניים בעונת התפוזים.
אבל בשבילי – ילדה בת 5 מאחורי כל היופי הריחני הזה היה משהו מפחיד עד מאד.

בלילה כשירדה החשכה ואני כבר מכוסה היטב במיטתי אחרי כל הטקסים של "לילה טוב וחלומות מגן עדן" בעברית ובגרמנית, נשיקות וחיבוקים, זה התחיל: קודם ביללה אחת מצמררת ממש מתחת לחלון חדרי, אחר כך הצטרפה עוד יללה לראשונה ומכאן התחילו יללות שהלכו והתחזקו.
הייתי מושכת את השמיכה מעבר לראשי, מתקפלת לכדי תנוחה עוברית, מכסה את אזני בכפות ידי ולא מעיזה לזוז.

שם בפרדסים שמאחורי הבית חיו להם תנים או כמו שאבא שלי הייקה קרא להם "שעקאלים".
אני לא ראיתי אותם מעולם אבל היללות שלהם הקפיאו אותי.
פחדתי לזוז.
לרגעים הייתי בטוחה שרק התריסים הסגורים עוצרים מבעדם לקפוץ פנימה מבעד לחלון.

יום אחד קר וחורפי החלטתי שאני לא יכולה יותר לשאת את הפחד מה"שעקאלים" ורגע אחרי שהלבישו אותי בפיג'מה לקראת שינה ולפני הטקסים הרגילים הודעתי לאבא ואמא בקול רועד שאני לא רוצה ללכת לישון כי כל יום שעקאלים כמעט נכנסים לחדר שלי ואני מפחדת מהם.
ההורים היו המומים מההכרזה שלי, הם הביטו אחד בשני בשקט ולא הבינו למה לא אמרתי להם על כך עד עכשיו.
אחרי כמה דקות של שקט לבש אבא את הז'קט החום שלו ורכס אותו היטב.
ראיתי אותו מוריד מהמדף במטבח את הפנס הכחול, מדליק ומכבה אותו כבדיקה.
הוא הביט בי והודיע שהוא הולך לדבר איתם כדי שלא יפחידו אותי יותר.
אבא יצא מהבית לכיוון הפרדסים ואני חששתי לרגע שיותר לא אראה אותו, הסתכלתי על אמא כשאני בוחנת היטב את הבעת פניה אבל היא לא נראתה מודאגת.
מיהרתי אל חלון דלת המטבח הפונה לחצר האחורית והצצתי דרכו מנסה להבחין באבא כשהוא בדרכו ל"פגישה".
חוץ מחושך מוחלט לא הצלחתי לראות כלום.
אחרי זמן שנראה היה כנצח שמעתי את דלת הכניסה נפתחת.
מיהרתי אל אבא שחזר כשבידו תפוז גדול כתום וריחני.
עוד לפני שהצלחתי לשאול משהו אמר: "הם שלחו לך תפוז כדי שלא תפחדי יותר מהקולות שלהם".

אמא הוציאה סכין קטנה מהמגירה ואז התיישבנו שלושתנו ליד השולחן הקטן במטבח.
אמא קילפה את התפוז, הפרידה אותו לפלחים וחילקה את הפלחים בין שלושתנו ואנחנו אכלנו אותו בשקט.

מאותו יום לא פחדתי יותר מהיללות הליליים של התנים.
עדיין היה לי קשה לשמוע אותם, אבל כל הזמן הזכרתי לעצמי שאם הם שלחו לי תפוז עם אבא הם כנראה לא מתכוונים להרע לי.