לק אדום

אני זוכרת שקרקס מדראנו הגיע לנתניה.
זה היה בפורים והם בנו את האוהל הגדול שלהם במגרש ריק גדול ממש במרכז העיר.
ביום הראשון של פורים הם ערכו תהלוכה שבה השתתפו כל הליצנים והשחקנים לבושים בבגדים צבעוניים ובידיהם כלי נגינה שונים.
בראש התהלוכה הובל פיל ענק כשעל צווארו ישבה נערה לבושה בשמלת מלמלה לבנה ממש כמו רקדנית בלט.
הבטתי בה ממרחק וכל מה שרציתי באותו רגע הוא להיות שם על צוואר הפיל עם אותם בגדים בדיוק.
זה היה חלום שליווה אותי שנים.

כשהיינו ילדים פורים היה חג שבו רחובות נתניה היו מלאים באנשים וילדים.
כולם אבל כולם מחופשים.
רח' הרצל הפך למדרחוב וכולם צעדו לאורכו כדי לראות ולהיראות.
גם אותנו: את אחי ואותי הייתה אימא מלבישה בתחפושת שהכינה והיינו יוצאים למרכז נתניה כדי לחוות את האוירה המיוחדת כל כך של פורים.
תחפושות תמיד ריתקו אותי כי ידעתי שתחפושת זה משהו שאנחנו בוחרים חולמים ומחכים ללבוש כל השנה ואימא הייתה צריכה לעבוד קשה כדי לממש את החלום הזה.
לי לא היה איכפת למה אני מתחפשת.
העיקר שהתחפושת תכלול לק אדום על ציפורני ואודם אדום על שפתותי, וזה מתחיל בגיל 4.
אימא של פריבה הייתה מניקוריסטית ב"סלון" תסרוקות.
על השולחן הקטן שעליו הייתה עובדת היו בקבוקים קטנים של לק בכל גווני האדום והוורוד, פצירת מתכת ארוכה, חבילה של צמר גפן מגולגל ובקבוק אצטון.

הנשים שהיו עושות מניקור היו גברות לבושות היטב ובעלות מראה מוקפד.
לפעמים הייתה אימא של ריבה גוררת את השולחן הקטן ומביאה אותו עד לאישה הישובה תחת מכשיר ייבוש השערות ולפעמים הייתה עושה את המניקור לאישה בפינת המספרה.
מידי פעם הייתה אימא משאירה אותי ב"סלון" עם אימא של ריבה, ואז היינו ריבה ואני, שתי ילדות בנות 4 עומדות ומסתכלות איך אימא שלה משייפת ושמה לק לכל הגברות המגונדרות שהגיעו אליה.

זה היה בסופו של יום חורף קר כשכל הנשים כבר הלכו ואימא של פריבה התפנתה.
"אתן רוצות שאשים לכן לק?" שאלה.
"כן" קפצנו שתינו משמחה.
פריבה בחרה בלק וורוד ואני בחרתי בלק אדום.
הבטתי בתשומת לב ובריכוז איך אימא של פריבה אחזה בכל אצבע שלי ומרחה את הלק בדיוק רב.
כשכל ציפורני אצבעותיי היו אדומות מבריקות לא הייתה מאושרת ממני.
פרשתי את אצבעותיי מול פני ולא הפסקתי להביט על הציפורניים הזוהרות.
בחוץ כבר היה חושך כשאימא שלי באה לאסוף אותי הביתה. מיד כשנכנסה הראיתי לה בגאווה את ציפורני האדומות. התגובה של אימי הפתיעה אותי, פניה הפכו כעוסות שפתיה התכווצו, היא הלבישה אותי במהירות במעיל וללא מילות פרידה יצאנו לרחוב החשוך כשהיא אוחזת בידי בחוזקה. "לא שמים לק לילדות קטנות" מלמלה אימי בינה לבין עצמה כשיצאנו מהדלת בדרכינו הביתה. עד היום אני זוכרת את צעדיה הרחבים והמהירים ואותי נגררת מאחור. כשהגענו הביתה מיהרה אימא והוציאה מהארון בקבוק אצטון ופיסת צמר גפן ובתנועות חדות ונחושות שפשפה את הלק האדום מציפורני עד שהן היו נקיות מלק ואצבעותיי אדומות מאחיזתה הכואבת.
"לק אדום זה משהו רע " חשבתי בליבי "אולי הייתי צריכה לשים לק וורוד כמו פריבה".

כל השנים הייתה אימא מחליטה למה אתחפש בפורים.
אני זוכרת שפעם אחת התחפשתי לאחות פעם לגמד והיו עוד תחפושות שלא את כולן אני זוכרת, אבל כשהייתי בת 9 או 10 רציתי להחליט בעצמי למה להתחפש וביקשתי מאימא להתחפש לרקדנית.
אימא הסכימה מיד.
"אני רוצה להיות רקדנית עם אודם ולק אדום כמו הבנות האחרות" אמרתי ובדמיוני ראיתי את הנערה על הפיל של קרקס מדרנו.
זו שאני חולמת עליה שנים.
להפתעתי אימא הסכימה גם לזה.
הייתי מופתעת מבולבלת ושמחה יחדיו.
זכרתי את הפעם האחרונה שהיה לי לק אדום על הציפורניים וניסיתי להבין מה השתנה.
ואז הבנתי שבפורים הכול מותר, אפילו אודם ולק אדומים!
מאז כל השנה חיכיתי לפורים ולא חשוב למה התחפשתי העיקר שהתחפושת כללה אודם ולק אדומים.
כשקצת גדלתי ויתרתי על התחפושת, מרחתי את שפתי באודם הכי כהה, צבעתי את ציפורני בלק אדום והצטערתי שלא כל יום פורים.
רק שנים רבות אחר כך כשגדלתי ושוחחתי עם אימא על ילדותה הבנתי למה כל כך הזדעזעה כשראתה אותי עם לק אדום על הציפורניים, אבל זה כבר סיפור אחר.