כפכפים

הייתי נערה וזה היה לפני המון זמן.
היום זה אולי נראה תמים אבל לנו אז זה היה מאד ברור: כשמוצאים משהו שאינו שלך מוסרים אותו במשטרה ואם תוך שלושה חודשים לא היה דורש לדבר האבדה המוצא המאושר היה זוכה בה.
כך קרה שיום אחד קיצי וחם אחרי יום בילוי ארוך על "חוף סירונית" בנתניה כשכל החברים כבר התפזרו והלכו ואני הרגשתי רעב, קמתי כדי לארוז את חפצי וללכת הביתה.
פתאום הבחנתי במשהו מסקרן מבצבץ מתוך החול הלבן.
שלחתי את ידי ושלפתי מהחול זוג כפכפי עץ שנראו לי חדשים למדי.
השעה הייתה שעת ערב מוקדמת והחוף הלך והתרוקן ממתרחצים.
הסתכלתי סביבי ולא ראיתי אף אחד קרוב.
הבטתי בכפכפים מתלבטת אם להשאיר אותם על החול כדי לתת למי שאיבד אותם הזדמנות לחזור ולקחת אותם או לקחת ולהביא אותם למשטרה.
לבסוף הרמתי את השניים ובחנתי אותם מקרוב.
אלה היו בדיוק הכפכפים שחלמתי עליהם: סוליית עץ מוחזקת ברצועת עור לבנה ואבזם כסוף ומבריק. כאלה שההורים לעולם לא היו קונים לי כי "זה לא נעליים ולא סנדלים" אז למה צריך אותם באמת?
בדמיוני ראיתי את תגובתה של אימי אם הייתי מבקשת שיקנו לי כאלה כפכפים והיה לי ברור שלא הייתי מבקשת.
למחרת התייצבתי במשטרת נתניה ובידי הכפכפים.
השוטר שקיבל אותי סימן לי לבוא אחריו לחדרו שם התחיל רושם את כל "פרטי האירוע" המקום בו נמצאו, היום והשעה בה נמצאו, האם ניסיתי לוודא שהם לא שייכים לאף אחד, מי היה איתי ומה עשיתי איתם מרגע שמצאתי אותם.
לסיום הוא הוא חיבר לכפכפים חוט עם פיסת קרטון קטנה ועליה כמה מספרים ואותיות.
אחר כך קרע מיתוך פנקס קטן דף והעתיק עליו את המספרים והאותיות שהיו על הקרטון הקטן.
"עכשיו" אמר "אסביר לך מה את צריכה לעשות" ואז הסביר באיטיות ובפרוטרוט מה שכבר ידעתי.
עלי לחכות 3 חודשים ואפילו לא יום אחד פחות ורק אם לא ימצא דורש לכפכפים אוכל לקבל עליהם בעלות.
ולא! הם לא שולחים מכתב הביתה כדי ליידע על כך, אני חייבת להגיע למשטרה כדי לברר זאת.

מאותו יום ספרתי את הימים.
לקחתי משולחן הכתיבה של ההורים דף ציור גדול ואת קופסת העפרונות ה"קראנדאש" (Caran d'Ache) הצבעוניים שסבתא הביאה לי מתנה בפעם האחרונה שביקרה אצלינו והתחלתי לצייר כל ערב פרח קטן על הדף כדי לציין יום שעבר, כך מילאתי שורות שורות של פרחים בצבעים שונים.
כל כמה ימים (בעצם כמעט כל יום…) ספרתי את הפרחים ובדקתי את הפתק עם המספרים והאותיות שקיבלתי מהשוטר בתחנת המשטרה.
כל אותו הזמן התפללתי וקיוויתי שאף אחד לא יבוא לחפש או לשאול אחר הכפכפים.
אחרי בדיוק שלושה חודשים ויום התייצבתי עם הפתק במשטרה מקווה כל כך לראות את הכפכפים המיוחלים.
הסברתי לשוטר שקיבל אותי בדלפק למה הגעתי והוא לקח ממני את הפתק ונעלם באחד החדרים.
נשארתי לבד.
התיישבתי על אחד מכיסאות העץ החומים שניצבו לאורך הקיר והתחלתי מתפללת בליבי בפעם האלף שאף אחד לא הגיע למשטרה לחפש את הכפכפים שאבדו לו בחוף הים.
לאחר זמן שהיה נראה לי ארוך במיוחד ראיתי את השוטר יוצא מהחדר עם הכפכפים בידיו.
הייתי בשמיים.
לא חיכיתי ומיד כשהגיש לי את הכפכפים חלצתי את סנדלי ונכנסתי לתוך הכפכפים.
הם התאימו בול למידתי והיו חלום שהתגשם.
השוטר נשאר רגע לעמוד על מקומו עם מבט מופתע וחצי חיוך.
את הדרך הביתה "רקדתי" על הכפכפים.
חשבתי שאין יותר יפים מהם.
לשנייה אחת הרהרתי בנערה שאיבדה אותם אבל מיד החלטתי שאם לא הייתי לוקחת אותם סביר להניח שהן היו נקברות בחולות הים ואף אחד לא היה מוצא אותן.

מאותו יום הכפכפים האלה כאילו דבקו לכפות רגליי, הלכתי איתם בבוקר ויצאתי איתם בערב.
נסעתי איתם ללימודים וצעדתי איתן ברחובות נתניה.
את הבגדים החלפתי בהתאם למקום ולאירוע אליו הלכתי אבל את הכפכפים לא החלפתי וצעדתי עליהם עם כל בגד, בכל מקום ובכל אירוע.
עכשיו אני כבר לא זוכרת מה קרה לכפכפים אחרי שהעור נקרע, הסוליה השתפשפה והרגל שלי גדלה במידה, אבל כשאני מסתכלת באלבום התמונות מאותה תקופה לא קשה להבחין שבכל התמונות אני מצולמת עם הכפכפים שמצאתי ב"חוף סירונית" בנתניה.