שעה ארוכה הרכנתי את ראשי והבטתי על הגרביים המלוכלכות ובהן אצבעות רגלי שבצבצו מנעלי האדומות הישנות החתוכות.
ככה זה היה תמיד כשהנעלים היו כבר קטנות ועדיין לא הגיע הזמן לנעליים חדשות.
ידעתי שעד ראש השנה לא יקנו לי בגדים חדשים ובטח לא נעלים חדשות.
"מתי ראש השנה?" פניתי פתאום בשאלה אל אימא שישבה על הכיסא ליד השולחן הקטן במטבח וחתכה שעועית ירוקה טרייה לתוך קערת אמייל לבנה גדולה. אימא הרימה בשקט את מבטה אליי "בשבוע הבא נלך העירה לקנות בגדים" אמרה.
אימא התכוונה בעצם לרחוב הרצל – הרחוב המרכזי של נתניה שם התרכזו כל החנויות ושם בעצם התנהלו כל הקניות ושאר משרדים והיה מרכז העיר.
פעמיים בשנה הייתה אימא לוקחת אותנו אותי ואת אחי לקניות של בגדים: לקראת פסח ולקראת ראש השנה.
יום קניית הבגדים החדשים היה תמיד יום של התרגשות.
אימא היתה מנצחת על האירוע.
בחנות הייתי בוחרת כל פעם משהו אחר: מכנסיים, חולצה, סוודר או חצאית.
אחר כך הייתי נכנסת עם עובדת החנות לתוך המלתחה והיא היתה עוזרת לי להתלבש.
המכנסיים היו גדולות בשתי מידות והעובדת קיפלה את אזור החגורה כמה קיפולים תוך שהיא ממלמלת "המכנסיים צריכים להתאים לך עד שנה הבאה" כך גם השרוולים של הסוודר שקופלו "כמה שצריך".
כשהייתי מוכנה ולבושה יצאתי אל חלל החנות שם חיכתה אימא כדי לאשר או לשלול את מה שלבשתי.
אחר כך התנהל דין ודברים על עניין המחיר.
רק כשסיימנו את כל קניית הבגדים החדשים אפשר היה לחשוב על נעליים חדשות אבל לקניית נעליים הוקדש יום אחר.
בעניין הנעליים לא הייתי צריכה את דעתה של אימא.
אני רציתי רק נעליים אדומות.
המבחר לא היה גדול, כמעט שלא היה בכלל, אבל בעניין הצבע לא התפשרתי.
בשכונת אפריים בנתניה בפינת רח' אפריים ומורדי הגטאות ממש קרוב לבית שלנו בין שני הבתים על החול היה צריף עץ קטנטן של הסנדלר השכונתי ואפניש. למרות שהדלת והחלון שפנו אל הרחוב היו תמיד תמיד פתוחים לרווחה קשה היה לראות פנימה. לא היה בצריף חשמל וגם לא ברז מים. מלבד ספסל צר ליד הדלת היו בצריף הקטנטן גם שולחן קטן, כסא אחד וכמה מדפים עם נעלים והמון חפצים שלא הבנתי למה הם משמשים.
גם בימי הקיץ היוקדים וגם בימי גשם וסערה הדלת הקטנה והחלון היו תמיד פתוחים.
ואפניש ישב קרוב מאד לחלון הפתוח – שהיה מקור האור היחיד. תמיד היה רכון על סדן הסנדלרים.
דופק, משפשף ותופר נעליים וכמעט שלא מרים את ראשו.
הסנדלר ואפניש היה רציני אבל אהוב על כולם.
וכל מי שעבר שם: הדוור, מחלק הקרח או שכן היה עוצר נכנס לצריף, יושב לנוח על הספסל הקטן לפעמים כדי לאכול את הסנדוויץ שהביא מהבית ולפעמים כדי לנוח רגע ולשמוע מה נשמע.
כל יום בדרך לבית ספר "שורשים" שם למדתי הייתי מביטה שמאלה ורואה את ואפניש רכון על סדן הסנדלרים תופר ומתקן למישהו מהשכונה את הנעליים. לפעמים היה מרים לרגע את ראשו ומבטו הצטלב במבטי, אני חייכתי והוא כמעט חייך אלי בחזרה.
כשהייתי נכנסת לצריף הקטן ואפניש הביט בנעליי ולא היה צורך בהסברים.
אם הגעתי עם נעליים ישנות היה לו ברור שהנעליים לוחצות ויש צורך לחתוך להם את הקצה הקדמי כדי לתת לאצבעות הרגלים לבצבץ החוצה וכך לאפשר לי לנעול את הנעליים עוד חודש או חודשיים.
לא אהבתי את המראה של הגרביים המלוכלכות המבצבצות מהנעלים אבל זה לפחות הקל על הכאב של הנעליים הלוחצות.
אבל זה היה סיפור אחר לגמרי אם הגעתי בגאווה לצריף עם נעליים אדומות חדשות.
ואפניש הסנדלר היה לוקח את הנעליים ומעמיד אותן ברוב פאר על שולחנו הקטן ואחד אחרי השני היה מחבר לנעלים ירחי הברזל בשלושה מסמרים קטנטנים לכל ברזל. לכל נעל חוברו שני ברזלים כאלה אחד בקדמת הנעל ממש מתחת לקצות האצבעות ואחד מאחור בקצה העקב.
תפקיד הברזלים היה לשמור על סולית העור כמה שיותר.
אחרי חודשיים שלושה הוחלפו הברזלים שנשחקו בחדשים.
בימים הראשונים אחרי חיבור הברזלים לנעליים הייתי שומעת את צליל הברזלים ברצפה ויודעת שזה רעש נעים של נעליים חדשות.
כשחזרתי יום אחד מביקור אצל הסנדל אמרתי לאימא: "ואפניש הסנדלר ממש שמח לראות אותי אבל הוא סנדלר עצוב"
"נכון" ענתה אימא "הוא ומשפחתו עברו ימים קשים במלחמה עד שהגיעו לישראל".
לא הבנתי למה אימא התכוונה ובכלל מה זה "ימים קשים".
במלחמת העולם השניה הופרד ואפניש מאישתו ושני ילדיו הקטנים.
הוא הובא למחנה ושם קנה את חייו יום יום על ידי תפירת מגפיים לקצינים הנאצים.
אישתו לאה ושני הבנים בני שנתיים ושבע הוגלו לסיביר אבל הבן הקטן לא שרד ומת בדרך מרעב.
אחרי המלחמה נפגשו לאה וואפניש בדרך נס במחנה מעבר בגרמניה.
יום אחד הופתעתי לגלות שהצריף וופניש הסנדלר נעלמו והחולות בין שני הבניינים בפינת רח' אפריים ומורדי הגטאות נשארו ריקים ומיותמים.
לא ידעתי לאן נעלם הצריף והסנדלר ומה קרה פתאום שנעלם חשבתי שאולי בגלל שכולם התחילו נועלים את המילה האחרונה בנעליים "נעלי קרפ" אין לואפניש יותר עבודה ולכן נעלם.
אבל עדיין תמיד בדרך לבית ספר הייתי מביטה שמאלה ומקווה שאולי הוא שוב יחזור ושוב אוכל לראות אותו רוכן על סדן הסנדלרים.
