אבא שלי הוגו ראונר היה יוצא כל בוקר לעבודה (ב"חוות נוי" שליד רופין) עם תרמיל צד קטן ובו שני סנדויצ'ים ענקיים ופירות שאימא הייתה מכינה ומכניסה לו לתרמיל.
אני זוכרת טוב את הסנדויצ'ים האלה, הם היו עשויים מלחם לבן עגול ושטוח, משהו בסגנון פוקצ'ה רק במקום השמן ועשבי התיבול הלחם היה מפודר בקמח לבן.
אמא הייתה פותחת את הלחם במרכזו כך שאפשר היה למלא אותו בכל טוב: מיונז, נקניקים, עגבניות מלפפונים ומה לא.
כדי לנגוס בסנדויץ' כזה צריך היה להתאמן בלפתוח כמו שהאימהות אומרות "פה גדול".
למרות שהייתי רק בת 5, בחופשים היה אבא לוקח אותי איתו לעבודה שם אהבתי להתרוצץ בין העצים וכל עציצי הפרחים.
בימים כאלה צרפה אימא גם בשבילי סנדויץ' קטן עם ריבה.
ערב אחד בשעה שאבא לא היה בבית ואימא כמו כל יום רוקנה את התרמיל שלו משאריות האוכל של אותו היום, קראה לי אימא למטבח.
כבר מגוון קולה הבנתי שמצפה לי הפתעה.
על הכיסא ליד השולחן הקטן עמד התרמיל של אבא.
אימא סימנה לי באצבעה להיות בשקט ולאט לאט פתחה את חלקו העליון של התרמיל.
בתוך התרמיל ליד שאריות הסנדוויץ' וקצה תפוח ישב לו מפוחד שפן אפור קטן.
"או שהשפן פשוט נכנס לתיק של אבא בלי שאבא ידע, או שאבא הביא אותו בשבילך" אמרה אימא.
"בכל מקרה כדאי שנמצא בשבילו ארגז" הוסיפה אימא בעוד אני לא מסוגלת להפסיק להביט על השפן הקטן שכרגע נהיה שלי ולא הייתה מאושרת ממני.
מצאנו ארגז ירוק לשפן שקיבל ממני מיד את השם "שפנצ'יק".
שמנו בארגז פיסות עיתון וגם צלוחית למים.
זו הייתה חיית המחמד הראשונה שלי!
בלילה שמתי את הארגז ליד מיטתי ומרוב התרגשות בקושי ישנתי.
גם היום כשאני חושבת על כך לא ברור לי מה גרם ל"שפנצ'יק" להישאר ולישון בארגז שליד מיטתי.
המשכתי וגידלתי את "שפנצ'יק" בבית כאילו היה כלב או חתול.
הייתי מלטפת אותו דואגת להאכיל אותו ולהחליף לו את הניירות בארגז כל יום.
למדתי להפתעתי ששפנים הם חיות נקיות וידידותיות.
עד היום אני מנסה לאתר את המתכון ללחם הזה שאבא היה לוקח אתו לעבודה ושהיה נראה דומה לפוקצ'ה מפודרת בקמח.
עד היום לא מצאתי את המתכון.
אבל אני תמיד זוכרת שבזכות הלחם הזה זכיתי לאושר גדול עם שפן אחד שיצא מתיק האוכל של אבא שלי.
