ארוחת שבת בבוקר

אצלנו בבית בנתניה לא היו ארוחות משותפות בערבי שישי או בערבי חג.
אני לא זוכרת ארוחות משפחתיות חגיגיות ולכן תמיד כשמישהו מספר לי על הגעגועים לארוחות המשפחתיות שהוא זוכר מהימים שאימא וסבתא היו מבשלות לשאר המשפחה אני נדרכת כולי, גומעת כל מילה מהזיכרונות האלה, מדמיינת כל פרט בסיפור וחיה כל זיכרון כאילו היה גם הזיכרון שלי.
אבל בכל זאת היתה אצלינו במשפחה ארוחה אחת משותפת שהייתה מאד משמעותית בחיי והיא ארוחת שבת בבוקר שאבא שלי היה מכין.
כיון שהיה איש שמתנהל באיטיות היה אבא קם מוקדם בבוקר שבת ב- 6, אולי ב- 7.
אני לא יודעת בדיוק באיזה שעה היה אבא קם כי אני ואחי וגם אמא היינו עדיין שקועים בשינה.
לפעמים מיתוך שינה הייתי כמעט מתעוררת ויכולתי לשמוע את צעדיו של אבא לכיוון המטבח אבל מיד הייתי נרדמת שוב.

בשקט רב היה אבא נכנס למטבח הקטן שם בבית ברמת אפריים ומתחיל להכין את ארוחת שבת בבוקר.
הארוחה הייתה מורכבת תמיד מאותם מאכלים: תבשיל בצל מטוגן עם רסק עגבניות, תבשיל פשוט שכל כך התאים לימי הצנע של אז.
אבל בדרך שאבא הכין אותו הוא הפך למעדן שעד עכשיו אני זוכרת את טעמו המיוחד על הלשון.
אנחנו קראנו לתבשיל הזה במילה אחת "בצל".
היינו "מנגבים" אותו בפרוסת לחם שחור (כך קראו אז ללחם העגול הפשוט) בנוסף היה אבא מכין לכל אחד מאיתנו ביצה עין במחבת היחידה שהיתה וגם סלט כרוב לבן שאותו תמיד הכין אחרון.
והייתה גם הגבינה המיוחדת ההיא שמיד אספר עליה.

כל שבת הייתי מתעוררת בסביבות 8 או 9.
הייתי גוררת את עצמי ערה למחצה למטבח, עדיין לבושה בפיג'מה, מתיישבת על הכיסא ליד השולחן הקטנטן ומתבוננת באבא בשקט כשהיה חותך לאט לאט את הכרוב לפסים דקים על קרש עץ קטן, מכניס את פסי הכרוב החתוכים לקערת סלט מבקלית שחורה ואחר כך לוחץ על הכרוב היטב בעזרת מוט עם כדור עץ בקצהו שהיה מיועד במיוחד למעיכה וריכוך הכרוב.
באיטיות האופיינית לו היה אבא פותח את ה"ארון אוויר" (אותו ארון מטבח שבצידו האחורי שלבים לאיוורור וכניסת אוויר כהשלמה למקרר) ומוציא משם לימון ובקבוק חומץ.
עקבתי אחריו כשהיה חוצה את הלימון בסכין וסחט אותו באגרופו לתוך קערת הסלט.
אחר כך היה פותח את בקבוק החומץ ושופך קצת חומץ לתוך הקערה השחורה.
בעזרת כפית קטנה הוסיף אבא קצת מלח ופלפל מיתוך שני כלי זכוכית קטנים שעמדו על השייש.
במבט חטוף אפשר היה לראות שהמלח והפלפל בתוכם כבר התערבבו זה עם זה.
לסיום היה אבא מערבב דקות ארוכות את הסלט בכף ישנה ומקומטת.אחר כך היה דוחף את הכף עמוק בתוך הסלט ומניח את קערת הסלט השחורה על השולחן הקטן שעכשיו לא נשאר עליו מקום לדבר נוסף וזה היה הסימן שהארוחה מוכנה.
בשלב הזה היה גם אחי מגיע למטבח גם הוא עדיין בפיג'מה ובלי מילים היה מתיישב בצידו השני של השולחן מולי.
אימא הגיעה ממש לתחילת הארוחה בזמן שאבא פרס 4 פרוסות לחם.
כל אחד מאיתנו קיבל על הצלחת קצת מתבשיל הבצל, ביצה עין עשויה בקפידה כף או שתיים סלו כרוב ופרוסת "לחם שחור".
בנוסף היה משהו שרק ההורים אהבו ואנחנו הילדים לא הצלחנו אז להבין איך אפשר בכלל לאכול את זה…
אבא היה קונה לקראת שבת חריץ גבינה קטן עטוף בנייר לבן שבגלל ריחה הלא נעים קראו לה "גבינה מסריחה" (או כמו שההורים קראו לה בגרמנית Stinkender Käse), בגלל מחירה היקר הם הסתפקו בכמות גבינה לארוחה אחת והיו אוכלים אותה בהנאה רק בארוחת שבת בבוקר.
הארוחה לא התארכה.
אבא ואמא שוחחו ביניהם מעט בגרמנית ואחי ואני היינו שקועים בעיקר בצלחת האוכל.
לא היו שיחות משפחתיות ארוכות.
לא היו כל מיני תבשילים וגם לא מבחר סלטים ובכל זאת אני זוכרת את הארוחה הזו בגעגועים והיא זכורה לי כארוחה הכי טעימה בעולם.
אני זוכרת כל כך טוב את טעם תבשיל הבצל עם העגבניות ובכל זאת מעולם לא הצלחתי לשחזר אותו במדויק, אבל כל פעם שאני מכינה סלט כרוב אני עושה אותו בדיוק כמו שראיתי את אבא מכין אותו, אולי בתוספת של איזה דמעה שמתגנבת לה לתוך הסלט תוך כדי הכנה.
והטעם בדיוק כמו הסלט של אבא הוגו ראונר.