קצת עלי

אור אדום. אני בשידור. 
בכל פעם שנדלקת באולפן הנורה האדומה שמסמנת את תחילת השידור עולה במוחי השאלה איך קרה שהפכתי מילדה ונערה שממש לא אוהבת אוכל ולאכול להיות בשלנית, משוגעת למתכונים, כלי בישול וכל גדג'ט שקשור למטבח?
במשך שנים אוכל היווה עבורי חובה לא נעימה.
בבית הוריי הייקים אוכל היה עניין שולי. האוכל היה פשוט ואני לא אהבתי לאכול ולכן אכלתי מעט מאד. אימי המודאגת שמחה עם כל ביס לחם שאכלתי. האוכל לא עניין אותי, רציתי לפתור את העניין בכדור אחד מזין כמו בסיפור של אריך קסנר בספר "35 במאי" ומזה לחיות.
כשהכרתי את צביקה בעלי טעמתי מהאוכל של חמותי הרומנייה וגיליתי עולם חדש. לא ידעתי שיש ריחות וטעמים כאלה. רק אז הבנתי שאוכל יכול להיות טעים כל כך ומהנה. 
מחמותי חנה לסטר למדתי לבשל.

סבתא חנה לסטר לא המציאה מתכונים. בדיוק כמו שהיא למדה מאמה, כך היא בישלה אותם. התבשילים שהייתה מכינה מכילים מצרכים בסיסיים ופשוטים, מצרכים שנמצאים בכל מכולת, אבל דרך הכנתם היא הסוד המיוחד וכל פרט קטן מוסיף או גורע מהטעם. התחלתי שואלת, רושמת, ומנסה כל מה שראיתי שסבתא חנה בישלה.
כשחווית הבישול החלה לקבל טעם ומשמעות, הבנתי שכשמכינים אוכל טוב נהנים פעמיים: פעם אחת מהטעם ופעם שנייה מהנאת הסועדים ומהמחמאות שזורמות מהם. רק אז קלטתי שהדחף הזה שלי הוא בעצם גנטי. סבתי, פרידל שטראוס, התגוררה בבאזל שבשוויץ ועסקה בבישול, היא כתבה ופרסמה יותר מ 40 ספרי בישול. רק כשגיליתי את עולם האוכל המופלא הבנתי שבישול אינו חומרים, כמויות ואופן הכנה, אלא המון חום, אהבה, אסתטיקה, יצירתיות וגם הרבה שעות של עבודה במטבח. משרבו ותכפו השעות שהקדשתי לבישול ולמתכונים, קלטתי ששום דבר כבר לא יעצור את זה. זה בדיוק הגן שירשתי מסבתי פרידל שטראוס והיצר הגנטי פרץ החוצה. הבישול הפך לחלק מרכזי בחיי. רציתי לבשל כל מתכון, לנסות תבשילים חדשים ולהאכיל בהם את כל מי שרק הסכים לאכול. 

כשמנהל רדיו "קול רגע" חיים הכט העלה בשנת 1997 את הרעיון לשדר תוכנית על אוכל לא ידעתי איך אפשר להנחות תוכנית אוכל ברדיו מבלי לפחות לראות את התבשילים ודרך הכנתם. באותה תקופה אפילו בטלוויזיה זה היה חדש.

מצוידת בכל הידע שרכשתי במשך השנים, בפטנטים שצברתי, בעצות יעילות לבישול קל ונעים ובעיקר בתשוקה בוערת לדבר  על אוכל נכנסתי לאולפן השידור והתחלנו לשדר את התוכנית "סיר לשבת עם אסנת לסטר".

ההצלחה הייתה מיידית.

במהלך השידור לא הצלחתי להגיש למאזינים אפילו שבריר ממה שהכנתי. המאזינים השתלטו על התוכנית והטלפון לא הפסיק לצלצל. הבלתי יאומן קרה. ריחות התבשילים התחילו להציף את האולפן ומשם התפזרו לבתי המאזינים, לחנויות ולאוטובוסים ועוררו את תאבונם של השומעים. או אז הבנתי שקורה כאן משהו מופלא.

כשחנוך המפיק מסמן לי שיש מאזין על הקו אני כמעט מתנתקת פיסית מהאולפן בבית קשת ועוברת בדמיוני ממש לתוך מטבחו של המאזין במושב מיטב שתענך, בבית קומות בטבריה או בדירה קטנה בחצור הגלילית או בעפולה. אני שם, מסתובבת במטבח, רואה בעיני את הכלים, כמעט ממששת בידי את המצרכים, מריחה את התבשילים ויחד אנחנו מבשלים, מוסיפים או גורעים מינוני תבלינים ומנסים להעביר לשאר המאזינים את הטעם והריח. התוצאה המדהימה היא שתוכנית רדיו על בישול הפכה להיות מוחשית והתחושה שאפשר להעביר  את הטעם של התבשיל דרך גלי האתר. 
כל מתכון עובר להכנה במטבח הביתי שלי. צביקה אישי הפך לטועם הראשי לא רק בגלל שאני מפיקה סיפוק רב מלראות אותו אוכל בהנאה, אלא גם כיון שאני סומכת על טעמו. כשהוא אומר שזה מעדן אני יודעת שאני והמאזין או מאזינה הצלחנו. כשצביקה לא מתלהב התבשיל נזרק לפח. לטעימה של צביקה חשיבות כפולה כיון שאינני יכולה לאכול מוצרי חלב אני לגמרי סומכת על השיפוט וחוש הטעם שלו. אני תמיד מתרגשת גם מתגובות של מאזינים שהכינו את המתכון.
במשך 26 השנים שאנחנו משדרים את התוכנית הגשנו המאזינים ואנוכי אלפי מתכונים. מאזיני התוכנית "סיר לשבת" חולקים אהבה לבישול, רצון לצבור ולנסות עוד מתכון חדש ונכונות לחלוק את המתכונים שלהם עם אחרים. בכל תוכנית אנחנו לומדים סודות מטבח חדשים ומאלפים. כל מתכון הוא עולם ומלואו בדיוק כמו המאזין או המאזינה שנתנו אותו. עבורי המתכון הוא משהו שנשאר ממאזין או מאזינה שלרגע קל היה לנו קשר ממשי איתם בתוך עולם הטעמים המופלא של "סיר לשבת" והוא נוצר בתוכו אוצר.
במשך השנים יצאו 3 ספרים עם מתכוניהם של המאזינים ועכשיו החלטתי לשתף אותם פה באתר: מתכוני מאזינים שכבר הופיעו בתוכנית "סיר לשבת עם אסנת לסטר" ברדיו "קול רגע" ומתכונים שעוד יופיעו בתוכנית.
נרגשת אני יוצאת לדרך.

אשמח לשמוע תגובות והערות : [email protected]

שלכם ושלכן,

אסנת לסטר